בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא חברה  

לא חברה

 
 
גליה דן-לי, ניו יורק

כאן לא היו יכולים ליצור את Dirt על רכילאית מהגיהנום, וטוב שכך

 
 
 
 
 
 
 
 
 
קורטני קוקס (צילום: יח"צ)
 קורטני קוקס (צילום: יח"צ)   
במקום שהצהובונים יחפשו את הלכלוך בחיים של קורטני קוקס, כפי שעשו מאז שהפכה ל"חברה", קוקס חופרת עכשיו בערימות הזבל של הצהובונים. היא עושה זאת בסדרת הטלוויזיה החדשה
Dirt שעלתה לפני שבועיים בתחנת הכבלים של רשת פוקס. קוקס מגלמת בסדרה את לוסי ספילר, העורכת חסרת הרחמים וצמאת הדם שלא בוחלת בשום אמצעי - משקרים וסחטנות ועד להאזנות סתר ומתן שוחד - כדי להשיג סיפור עסיסי או תמונת פפראצי טובה.

המעבר לטלוויזיה בכבלים מאפשר לקוקס לעבור למגרש של הגדולים - לא עוד מוניקה גלר הביתית והמרובעת שמדקלמת טקסטים היסטריים. לוסי ספילר היא וורקהולית מכנית, מניפולטיבית וחסרת רחמים, השואבת השראה משקופיות של כרישים הנוגסים זה בזה ברחם אימם. הסקס אצלה עובד על סוללות, וגם כשהיא כבר מכניסה למיטה גבר בשר ודם, היא מבלה את המשחק המקדים איתו בסקירת הגרפיקה של המגזין, ומעיפה אותו עוד לפני שגמר לעשות את העבודה, כי "יש לה עוד לילה ארוך".

מי שמאפשר ללוסי ספילר להביא את כל הסקופים הצהובים הוא צלם הפפארצ'י הסכיזופרן דון קונקי, שמתוך תחושת מחויבות מסתורית, עושה עבורה כל מה שהיא מבקשת, גם אם זה אומר לחטוף מדי פעם פיצוצים לפנים. לדון אין בעיה להתערבב בסצינה: הוא נכנס במסווה של קרוב משפחה לטקס אשכבה של סליברטאית צעירה שמתה ממנת יתר כדי לצלם את גופתה בתוך הארון לתמונת שער של המגזין; ובכדי להיכנס למחלקת טיפול נמרץ, שבה שוכבת זמרת פופ לאחר ששרפה את פניה כשעישנה קוקאין, הוא חותך לעצמו את האצבע- ובכך מספק ללוסי באופן מילולי את ליטרת הבשר שהיא דורשת מהכפופים לה.

כשדון לא מתחבא בין השיחים או על העץ כדי לתפוס סלבריטאים על חם, הוא מתייסר בהילוצינציות והזיות – הוא מסרב לפתוח את הפה כי המילים שלו הופכות לתולעים, או להוריד את הכובע כי השמיים מטפטפים עליו טיפות של דם. אפילו שכיבה במיטה הופכת עבורו לחוויה נקרופילית טראומתית, כי גופת השחקנית בארון שצילם בבוקר, נשכבת לצדו, ולמרבה הבעתה, היא גם אוהבת להתגפף.

אז גם אם לא בטוח שבעולם האמיתי של הצהובונים האמריקאים העורך ישחד את האופר של הבראנג’לינה ברבע מליון דולר תמורת תמונה של הבייבי, או ישלח נערת לווי לפתות את טום קרוז- החבר’ה האלה בהחלט מגדירים בכל פעם מחדש את המכנה המשותף הנמוך ביותר, ואוהבים לחשוף את האינסטינקטים הבסיסיים ביותר של האדם.

הנושאים הקלאסיים המופיעים בצהובונים באדיקות מחזורית, כוללים סוגיות ברומו של עולם כמו: מי יצא מהארון ומי עדיין נמצא בתוכו; למי יש צלוליטיס בטוסיק (עם כותרות צעקניות בסגנון של "קאט-אסס- טרופה"! או "דיז-אסס-טר"!); למי יש סיליקון (עם כתבות פולו-אפ של למי התפוצץ, התדלדל או התעוות); מי עשה מה בתחום הניתוחים הפלסטיים; מי עשה את מי; מי נמצא במרכזי גמילה מאלכוהול, הפרעות אכילה או סמים (ובפולו אפ- מי יצא מהמרכז וחזר לסורו); מי עומד למות, תוך כמה זמן ומה הוא עומד להשאיר אחריו, ומי ינהל את מלחמות הירושה.
 

השתן של האמריקאים צהוב יותר

 
הצהובונים האלה, המונחים בעשרות על המדפים בסופרמרקטים במיקום ערמומי הסמוך לקופות, עם תמונות הפפראצי המופיעות על השער וההבטחה לפרטים סנסציונים בפנים, מפתים אותך בהבטחה להביא לסיפוק מיידי, כזה שמורכב מכל החומרים הלא נכונים - מציצנות, חרמנות, שמחה לאיד ורשעות. קריאה בצהובונים האלה לאורך זמן, יש בה לא רק עלבון לאינטלגנציה, אלא גם סכנה ממשית של נזק למוח ופגיעה באיי-קיו.

נשאלת השאלה, איך זה שאצלנו לא התפתחה תרבות הצהובונים, אפילו ש "מעצבי התרבות" שלנו נורא אוהבים לעשות שוק אצל האמריקאים ולשלוף את כל הפירות הרקובים (וזה בטוח לא בגלל שלעיתונאים שלנו יש מצפון מפותח יותר מהמצפון הסכיזופרני של הפפראצי של Dirt). אולי זה בגלל שהצלולוטיס בירכיים של חנה לסלאו לא ממש יכול למכור מגזינים, ושעל נינט אחת אי אפשר לבנות אימפריה שלמה (עם כל הכבוד לשער הכפול).

ואולי זה בגלל שבישראל אף אחד לא רוצה להיות כתב רכילות כשיהיה גדול, ואף אחד גם לא ממש יכול לחיות מזה לאורך זמן. רכילות היא רק שלב ירוק בקריירה של הכתבים, שעושים אותה תחת שם בדוי, ואח"כ מתפללים לאמנזיה של הציבור (ראה ערך גיל ריבה). בתוך ביצת התקשורת הישראלית, מקפצות אותן צפרדעים כבר 50 שנה, והדבר האחרון שהן רוצות, זה להסתכסך האחת עם השנייה.

הקרוס-אובר שעושים הטאלנטים מהעיתון לטלוויזיה אל הרדיו וחזרה אל העיתון - אומר שכולם מפחדים מכולם, ואף אחד לא מעז לפוצץ את הגשר שעליו ייצטרך לצעוד מחר בחזרה: מי שיושב היום במשרדי הזכוכית של ערוץ 10 בגבעתיים, עוד לא שכח לגמרי את השירותים המסריחים של רוממה. וגם מי שכבר צבר זכויות פנסיה במעריב, עדיין לא יכול להרשות לעצמו להגיד לג’ודי מוזס את האמת בפרצוף.

המצב הזה מביא למציאות אבסורדית שבה מדורי הרכילות מנסים להיות עם ולהרגיש בלי - הם מאמצים סגנון אניגמטי מגוכח כמו "אושיית ספורט נצפתה בבית קפה תל אביבי בחברת אושיית חדשות נשואה", שמשאיר את מלאכת הניחוש לקוראים. טכניקה אחרת בה משתמשים כתבי הרכילות כדי לא ללכלך את ידיהם (בעיקר כשהם מדווחים על הברנז’ה), היא נקיטת לשון עובדתית, תוך שהם משאירים את עבודת הפרשנות השחורה בידי טוקבקיסטים כמו "איציק ממחלקת פרומו" או "אחד שיודע" ו"אחת מבפנים", שמשמשים במקרה זה כמקורות המהימנים.

אז מה משך את קוקס להפיק סדרה על הטבלואידים? אולי יצר הנקמה. כי אם כוכבי הוליווד של שנות ה-30 וה-40 היו גדולים מהחיים כמעט כמו האלילים הרומאים, ובתי הקולנוע היו כמו בתי פולחן, הרי שהסלברטאים של היום הורדו מזמן מאיצטלות הכבוד, והם נאלצים לשלם את מחיר התהילה בהשפלות יומיומיות. וכמו שאנחנו נהנים לראות אותם מצליחים, כך אנחנו גם מתמוגגים כשהם נופלים.

קחו כדוגמא את חברתה הטובה של קוקס, ג’ניפר אניסטון. עקרות הבית מעולם לא סלחו לאניסטון על שזילזלה בתפקידן המסורתי (הבאת ילדים לעולם) ועל שהחזיקה משך חמש שנים את בנק הזרע של בראד פיט בבית מבלי לגעת בו. על כן נגזר על אניסטון להתעורר בכל בוקר אל כתבות עומק צהובות שסופרות לה את ביציות הרחם, או אל כותרות אכזריות בסגנון של :" בעל-אין, ילדים- אין, אוסקר- אין".

אבל גם קוקס קיבלה מהטבלואידים את מנת חלקה: כשסבלה מבולימיה ("אין לי בעיות אכילה"); כשזרקה את בעלה מהבית ("אנחנו בהחלט ישנים יחד"); כאשר עברה טיפולי פוריות והפלות, וכאשר סבלה מדיכאון שאחרי לידה. והשמועות ממשיכות גם היום - השמועה החריגה ביותר, שמקורה באתרי הרכילות של האינטרנט, טוענת כי קוקס מחמצנת את השיער ב.... לא חשוב. גם אנחנו לא נרד כל כך נמוך. בואו נשאיר את כל הג’יפה הזאת, לפחות לעת עתה, אצל האמריקאים.
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by